״בוט, עשה לי ילד״ הוא ספר שירה סינגולרי שבו גבולות הגוף והארץ נפרצו. השירה מבקשת לעצמה גוף והכרה; הבוט, כאורקל החדש, עונה אך אינו מכיר. ב־Me too וב״מנהרות מין״ נכתבת הפגיעה המינית בגוף הנשי; ב״קריאה אחרונה״ ובמפת ״רֵעים״ נכתב טבח שבעה באוקטובר כפריצת גבול הארץ וכחדירה לבתים ולקיבוצים. מתוך הפצע המשותף לגוף הנשי ולארץ, בקשת השירה לגוף ולהכרה נעשית לבקשה להשבת הריבונות על הגבול שנפרץ. מכאן צומחת השכבה המקראית של הספר — מיתולוגיה חדשה של אישה־ארץ, שבה השירה משיבה לעצמה לא רק קול אלא גם כוח פעולה.
כדבורה הנביאה, השירה מעניקה לאסון קול וצורה ציבורית. השיר ״ערה?״ שואל אם אנחנו ערים גם בשעה שאנחנו פועלים; וב״קרב — ברק״, המהדהד את שמו של ברק המקראי, הקרב מתהפך לברק ודיבור הבוט נקרא לאחור — כאילו התשובה ואולי גם האפשרות להעיר את העולם מאטימותו חבויות בתוך השפה עצמה.
כיעל המקראית, השירה הופכת את כלי הבית והשפה לכלי הכרעה. על ״קריאה אחרונה״ כתבה עורכת הספר, ד״ר אפרת מישורי: ״הווירטואוזיות המשחקית־חזרתית מפתה את הקורא להתקרב, וכשהוא נמצא בטווח אפס היא יורה בו את המסר״. זהו מהלך יעלי: כמו יעל המכניסה את סיסרא אל האוהל ומכריעה אותו ביתד, השיר מושך את הקורא פנימה בלשון ילדית — ואז הופך את השפה עצמה ליתד.
הספר אינו רק מפרש את האסון בקול נבואי — הוא נושא את הפגיעה בגופו, במילים שנחתכות, מתהפכות ונפרצות על פני העמוד. מכאן הפגיעה מתרחבת אל הקריאה עצמה, הנעשית לזירת חדירה נוספת שבה מנגנוני השפה פועלים עלינו בלי משים.
ב״על שלושה גברים העולם עומד״, השורה ״כָּל הַבָּנוֹת NOTNOT״ נושאת בתוכה גם את המילה ״נותנות״ וגם את הכפלת ה־not באנגלית: השלילה מתהפכת לחיוב, וה״לא״ של האישה נעשה ל״כן״ שהתרבות למדה לשמוע. אותו מנגנון פועל בשמו של הספר באנגלית, Bot, make me com: השם נעצר לפני ה־e ומעביר את פעולת ההשלמה אל הקוראים.
האם תקראו את מה שהאישה אומרת, או את מה שהורגלתם להשלים?
Bot, make me com is a singular poetry collection in which the boundaries of the body and the land have been breached. Poetry seeks a body and recognition of its own; the bot, the new oracle, answers—but does not recognize. In “Me Too” and “Sex Tunnels,” sexual violence is inscribed upon the female body; in “Last Call” and the “Re’im Map,” the massacre of October 7 is written as the breaching of the land’s border and the invasion of homes and kibbutzim. Out of the wound shared by the female body and the land, poetry’s demand for a body and for recognition becomes an urgent call to reclaim sovereignty over the boundary that has been breached. From this emerges the book’s biblical layer—a new mythology of woman-as-land, in which poetry reclaims not only its voice, but also its power to act.
Like Deborah the prophetess, poetry gives catastrophe a voice and a public form. The poem “Awake?” asks whether we are awake even as we act; and in “Krav—Barak” (“Lightning Battle”), a title suggesting a swift, almost instantaneous battle, the Hebrew word krav (“battle”) is read in reverse to reveal barak (“lightning,” while also echoing the biblical commander Barak). The bot’s speech itself is read backwards—as though the answer, and perhaps even the possibility of awakening the world from its numbness, were hidden within language itself.
Like the biblical Yael, poetry turns the tools of the home—and of language—into instruments of decisive action. Writing about “Last Call,” the book’s editor, Dr. Efrat Mishori, observed: “The playful, repetitive virtuosity entices the reader to come closer, and once the reader is at point-blank range, it fires the message.” This is a Yael-like maneuver: just as Yael draws Sisera into her tent and kills him with a tent peg, the poem draws the reader inward through childlike language—and then turns language itself into the peg.
The book does not merely interpret catastrophe in a prophetic voice—it bears the wound in its own body, through words that are cut, reversed, and ruptured across the page. From there, the violation extends into the act of reading itself, which becomes yet another site of intrusion, where the mechanisms of language act upon us without our noticing.
In “On Three Men the World Stands,” the line “כָּל הַבָּנוֹת NOTNOT” (“all the girls NOTNOT”) contains within it both the Hebrew word notnot—“give,” in the feminine plural, with a sexual implication in context—and the doubled English not. Negation flips into affirmation: the woman’s “no” becomes the “yes” that culture has learned to hear. The same mechanism operates in the book’s English title, Bot, make me com: the title stops just before the final e, transferring the act of completion to the reader.
Will you read what the woman is saying—or what you have been trained to complete?
במרכז הספר עומדת השירה עצמה, המבקשת לעצמה גוף והכרה. הגוף הזה נושא פגיעה מינית ולאומית: גבולות הגוף הנשי וגבולות הארץ נפרצו, ובקשת השירה להכרה נעשית לבקשה להשבת הריבונות על הגבול שנפרץ. מתוך הפצע המשותף צומחת מיתולוגיה חדשה של אישה־ארץ, שבה השירה משיבה לעצמה קול וכוח פעולה.
מולה ניצב הבוט, שעונה אך אינו מכיר. המפגש ביניהם מעמיד גם את הקוראים במבחן: האם הם מקשיבים לגוף ולרצון שמאחורי המילים, או פועלים באופן אוטומטי ומשלימים את מה שהורגלו לשמוע?
סינגולרי פירושו יחיד מסוגו, אך המילה מהדהדת כאן גם את הסינגולריות הטכנולוגית — נקודת מפנה שאחריה לא ניתן לצפות לאן תוביל ההתפתחות — ואת הדימוי הפיזיקלי של קריסה אל חור שחור, שמעבר לאופק האירועים אין ממנה דרך חזרה.
הספר נכתב מתוך תחושה של סף בלתי הפיך: גבולות הגוף והארץ נפרצו והיחסים בין האדם, המכונה והשפה השתנו. ייחודו בכך שהמהלך אינו נשאר בתוכן בלבד: השירה מבקשת גוף והכרה, המילים עצמן נחתכות ונפרצות, וההשלמות האוטומטיות הופכות גם את הקוראים לחלק מן הניסוי.
העצירה מכוונת: המשוררת אומרת com, אך הבוט — וכמוהו כל קורא שהורגל להשלים תבניות — עלול להשלים ולקרוא come. כך הופכת פעולת הקריאה עצמה לחלק מהניסוי של הספר: האם אנחנו קוראים את מה שהאישה אומרת, או את מה שלמדנו שהיא "בטח" מתכוונת לומר?
הבוט הוא האורקל החדש: הוא עונה, אך אינו מכיר בגוף ובסבל שמאחורי הבקשה. מולו השירה מבקשת לעצמה גוף והכרה, והדיאלוג ביניהם חושף את הפער שבין מתן תשובה לבין הכרה במי ששואלת.
הבינה המלאכותית אינה גיבורת הספר, אלא המנגנון שדרכו נבחנת האנושיות. השירים לובשים צורה של שיחות עם בוט, האשטאגים, מפות, ממשקים והשלמות אוטומטיות — עד שהשאלה עוברת מן הבוט אל הקוראים: האם גם אתם פועלים באופן אוטומטי?
שיר בספר שבו השפה עצמה מסתבכת בשאלת ההסכמה: not not הוא שלילה כפולה העשויה להתהפך ל"כן", ובעברית נשמע גם כ"נותנות" — כינוי שמכתים דווקא אישה האומרת כן לתשוקתה. השיר שואל מי מחזיק בזכות לפרש את רצונה של אישה.
הספר יצא לאור בהוצאת פרדס בדצמבר 2025, בעריכת ד"ר אפרת מישורי, ומונה 94 עמודים.
ד"ר אפרת מישורי כתבה למועצת התרבות של מפעל הפיס והמליצה בחום לתמוך בהוצאתו לאור של "הספר החשוב הזה", ולאפשר לו "להפוך לנכס תרבותי משמעותי ופורץ דרך".
אפשר לרכוש את הספר ישירות דרך הוצאת פרדס, בקישור "רכוש אותי" בראש האתר.
מיליון דולר למי שמנחש :)
יש לכם תשובה? אני רוצה לשמוע.